אנחנו מאוד נהיננו מהטקס בעיקר בכל העליות איך שילדים מהכיתה שלנו התלבשו ואיך שהם שיחקו ואיך שהם השתנו בתלבושות אם למשל בהתנהגות רגילה הם נראים קצת לא יפים אז כשהם לבשו את התלבושות הם היו ממש יפים ואפילו כמעט אי אפשר לזהות אותם... כשכולם בחזרות אמרו את הדברים כל כך יפה וברור(אפילו שהמורות לא כל כך היו מרוצות) כשהם היו שני צעדים לפני הבמה פתאום נעלם להם כל האומץ שהיה איתם כל הדרך לטקס. כשהיה הריקוד התימני אז התחיל עשן שהוא נתן כזאת הרגשה כיאילו שאנחנו כבר משחקות את ההצגה העשירית שלנו שאנחנו כבר כוכבים אפילו שהתאמנו רק שבועיים ושלא לכולם היה נסיון בזה. כשסיימנו את הטקס הרגשנו רגיל אפילו שחשבנו בהתחלה שכולם עוד ימחאו לנו כפיים עוד שנה, ויזכרו ''איך שטוב שיחקנו'' אבל בלב לא נעלבנו, ההפך אנחנו שמחנו כי לא רצינו להזכר בכל העצבים שגרמו לנו השבועיים האלו.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה